נקודת מגע

את הנופש המשפחתי שלנו השנה עשינו לפני שלושה שבועות באשקלון. רצינו משהו יחסית קרוב שנגיע אליו תוך פחות משעה, בלי עצירות ובלי בלאגנים. בנופש המשפחתי הקודם טסנו לאילת. יש איזושהי אשליה שטיסה לאילת חוסכת זמן – אבל הנסיעה לשדה התעופה (שעה וחצי לפני הטיסה), לשים את הרכב בחניה לטווח ארוך ולחכות להסעה באוטובוס לטרמינל,  הטיסה עצמה (בהנחה שהיא יוצאת בזמן) איסוף המטען ונסיעה למלון – בסופו של דבר משתווה לזמן שלוקח לנסוע באוטו עד אילת. הבעיה היא שאם אצטרך להיות באוטו עם השלישיה שלי ובמשך 5 שעות לשמוע את הדיסקים של יניב המגניב או פיית החלומות ברצף, תוך כדי עצירות פיפי, הרגעת המריבות במושב האחורי והתעלמות טוטאלית מ"אמא, תגידי לה!" – יצטרכו לאשפז אותי באילת מיד עם הגעתינו – שלא לדבר על הנסיעה חזרה! בקיצור, שווה לשלם כסף עבור שלוות נפש… אז מה אם הטיסות עלו לנו כמו הנופש עצמו? אין כמו אילת…
כשניסיתי להיזכר ממה בדיוק נהנינו כל כך באילת, הבנתי שהמיקום בכלל לא קבע. רצינו ים ובריכה (כדי שיהיה אפשר לגוון), רצינו אוכל טוב, מועדון ילדים ומרחבים להסתובב בהם. לא רצינו טיילת מלאה בדוכני מזכרות (אבל אי אפשר היה להתחמק ממנה) ולשלם על מוניות לכל מקום.
אשקלון מבחינתי כיסתה את כל האפשרויות – יש חוף ים נהדר ומרינה יפיפיה לטיול עם השקיעה, חדרים נחמדים ונוף אל הים, מועדון ילדים ובריכה לכל הגילאים – ואפילו דודים שגרים במרחק הליכה ואפשר לקפוץ להגיד שלום…
המציאות עלתה על כל דמיון – ולאו דוקא לטובה. הבריכה היתה מלאה עד אפס מקום, האוכל היה לא משהו (עד כמה לא משהו? עד כדי כך שאפילו אני אמרתי שאני יודעת לבשל יותר טוב) ולא היה אינטרנט. סליחה, בעצם היה אינטרנט במועדון של הנוער – 3 עמדות אינטרנט לשימוש חופשי כולל מסך ענק למשחקי Wii ועוד מסך לסרטי DVD – אבל רק לבני הנוער הנופשים במלון. לי הסבירו בעדינות שזה לא מיועד לשליפת מיילים עבורי… ככה יצא שהייתי צריכה לשלם מחיר מופקע של 8$ לשעה עבור אינטרנט בעמדה מסכנה בלובי המלון שבו כל מי שעובר מסביב יכול להציץ מה אני כותבת… כנראה ששכחו שם שמי שמשלם את החשבון על המלון הוא ההורים ולא הילדים. או שאשקלון זו פריפריה אחרת ועוד לא נפל האסימון שאינטרנט זה כבר ממש לא מותרות.
מעבר לזה כל שאר הדברים ענו על הציפיות – החדרים היו נחמדים, היה לנו נוף אל הים, החוף באמת נהדר והמרינה משגעת – אבל מי העז לצאת יותר מפעם אחת מהמזגן במשך השבוע הלוהט הזה?

בינתיים שמתי לב שקצב פרסום הפוסטים שלי ירד לפעם בשבוע – וככה זה קרה גם בשנה שעברה ובשנה לפני כן לקראת סיום אוגוסט. כנראה שכמה שחיכיתי לחופש הגדול הוא הצליח עדיין להתיש אותי. בינתיים נגמרו כל הסדנאות ויש קצת מנוחה עד אחרי החגים – מנוחה שאני מתכוונת לנצל היטב לתפירה ואלבום אחד או שניים. ממזמן גם לא עיצבתי לי דף לאלבומים הפרטיים שלנו – אז הנה דף כזה והוא דוקא הפעם לא ילדותי… לא תמיד הדפים שלי הם ילדותיים – כלומר עם שילוב של ורוד/ירוק/תכלת. לפעמים יש גם מבוגרים בתמונה וזה פשוט לא משתלב. הדף הזה הוא טיפה יותר מבוגר – ובגלל שאני חובבת טקסטים ידועה אז הרקע פשוט עושה לי כיף בעיניים. התמונות צולמו באיזושהי התכנסות משפחתית לפני שנתיים – ארז ישב על הכיסא במרפסת ומאי התיישבה על הברכיים שלו. אחרי ששיחקה קצת עם לי היא התחילה לשחק עם האצבעות של אבא – דרך נהדרת ללמוד לספור עד חמש! ואולי בכלל זה הסיפור "סבתא בישלה דיסה?"

{1DAF5CEA-98DA-4AD4-900C-0D6D0A1C82E6}

והנה קצת יותר מקרוב… התאריכון בצד שמאל הוא חותמת מסט של Autumn Leaves שפשוט מקיפים עליה בעיגול את התאריך הרצוי.

{1D9ADBF1-F00D-403C-BA8E-C00DD3FCCB08}

השכבות של הפרח עשויות מזמש (תבנית של הקאטבאג), פלסטיק, קרטון ומדבקת אפוקסי. הלב הוא החתמה על נייר קראפט בדיו חום.

{DD9BEEC9-270C-428C-894A-5B0444BC3671}

האותיות עשויות משאריות עור בצבע טורקיז שנחתכו בקאטלבאג (עם קצת עזרה ממספרי ציפורניים). הוספתי להן מסגרת שחורה כדי להדגיש אותן על פני הטקסט שברקע.

{ED2A2E03-A0C1-4722-8CC7-55BE647AF1F7}

הכותרת אומרת הכל – רק נגיעה – אבל התמונות מעבירות את כל הקשר בין אבא לבת…

קרן.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s