השכונה שלי

הילה פנתה אלי לפני חודש בערך עם רעיון לעשות שרשור פוסטים בנושא "השכונה שלי" – כל בלוגר יעלה בפוסט בנושא וישרשר לשאר הבלוגרים בשרשור. הנושא נשמע לי מגניב והחלטתי ללכת על זה ולאורך כל החודש חשבתי אילו תמונות אני אצלם. או יותר נכון, מה אני אוהבת בשכונה שלי.
גיליתי שדוקא את הדבר שאני הכי אוהבת אי אפשר לצלם… כי אני הכי אוהבת את המשפחתיות – את זה שהמוכר במכולת מזהה אותנו ואומר לנו שלום, שהירקן כבר יודע איזה עגבניות אני הכי אוהבת ושהבנות שלי אוהבות תותים. הוא גם יודע לומר לי שלא צריך מלון כי בעלי קנה מלון חדש אתמול… שהאחראית במכון התעמלות מנפנפת לי לשלום כשהיא רואה אותי עוברת מחוץ לסטודיו. את זה שהבנות שלי לא יכולות ללכת 5 דקות ברחוב בלי לפגוש מישהו שהן מכירות – מהגן, מבית הספר, מהצהרון, מהחוגים  או סתם מהגינה… את זה שהלכתי לעשות פדיקור ביום שישי במרחק 30 שניות מהבית שלי (בדוק!) והפדיקוריסטית הכירה את מי שגר בבית שלי לפני שקנינו אותו, את הבעלים של הצהרון של הבנות שלי ואפילו את הבייביסיטר שלהן…
אז את מה אני אצלם? את הבניינים מסביב? את המגדלים של השכונה החדשה שהתאכלסה לידינו? ניסיתי לצלם בדמיון את השכונה ולא היה שם משהו יוצא דופן, אבל מה שכן צץ לי בראש זו השדירה… לשדירה (או יותר נכון "שדירות") קוראים "שדירות התקווה". זה רצף של כמה שדרות שמשתרעות לאורך כל היישוב באורך של כמה קילומטרים. הן די חדשות ובהחלט מושקעות – גינות משחקים, מסלולי הליכה, דשא ועצים, תאורה וספסלים ואפילו פיסול סביבתי (ויש שמועות שיפתחו פה גם סניף קפה  של "מקס ברנר"). אבל מה שהכי חשוב לי הוא שהן קרובות! ממש ממש קרובות – רק 20 מטר מפתח הבית ואני שם. ומה שהכי חשוב זה שאין לי יותר תירוצים…
למה תירוצים? כי כדי להזיז קצת את הגוף אחרי שאני כל היום יושבת מול מחשב (או בלילות יושבת ויוצרת) צריך לצאת החוצה. אני ממש לא טיפוס של הליכונים – זה תמיד מזכיר לי את האוגרים שרצים על גלגל בכלוב – רצים ורצים ומגיעים לשום מקום…. האפשרות הנותרת היא ממש לצאת החוצה – וללכת. המורה להתעמלות שלי בתיכון בטח צריכה החייאה למקרא המשפט הבא – "אני אוהבת להתעמל". או יותר נכון, אני אוהבת שאני בוחרת איזו התעמלות בא לי עכשיו. לפעמים זה אירובי ולפעמים זה סתם הליכה ולפעמים אפילו (רחמנא ליצלן) גם קצת לרוץ… מי היה מאמין, שאני, זו שההתעמלות האהובה עליה בתיכון היתה להחליף ערוצים בשלט הטלויזיה, זו שנזכרה (או יותר נכון הזכירו לי) שיש בגרות בהתעמלות יום לפני המועד (אל תשאלו איך יצא התרגיל שלי, אבל אני עדיין זוכרת שניסיתי לעשות עמידת ידיים על הקיר. משום מה אני לא זוכרת אם גם הצלחתי. הדחקה? אפשר לומר…). אבל בערך מגיל 24 אני מתעמלת באופן קבוע – לפעמים באינטנסיביות ולפעמים מבריזה ומוצאת תירוצים. חוץ מההריונות נראה לי שאני מתעמלת רצוף כבר 14 שנים!
נו טוב, סטיתי מהנושא . בקיצור, זה שיש לי מסלול הליכה צמוד לבית רק נותן לי עוד תמריץ לצאת החוצה – ואם אור מצטרפת אלי אז זה בכלל זמן איכות של אמא ובת בלי הפרעות.
לגבי הדף שעיצבתי, ניסיתי ללכת על צבעים שבדרך כלל אני לא משתמשת בהם ושילובים שאני לא רגילה אליהם. את דף הרקע בטורקיז (אני? טורקיז?)  יש לי כבר שנתיים ואני כל פעם פוסחת עליו כשאני צריכה לבחור דף – הפעם הגיע תורו!
{444DAA57-D4A9-4287-9522-80BE0A84FC3E}
{FB68DF23-3919-4907-8C56-956E7C9C2F8F}
הציפור היא חותמת שהחתמתי פעמיים בדיו חום, גזרתי בעדינות והדבקתי זו על גבי זו.
{27BC3BC6-D1B8-4C48-B956-F4CED30B7226}
הפרפרים הם מהרכישה האחרונה שלי – פאנצ` פרפר של מרתה סטיוארט – אני צופה לו עוד הרבה שימושים (כיאה לכינוי שלי , לא?)
{C1B0F701-2D04-431D-9A08-5B0A13E9E977}
 הרצועה הזו לא נראית לכם כמו שדירה בעצמה? עם עץ וציפור…
 {75DC1373-849B-4545-8B69-757BFDDD7367}
אז זו השכונה שלי,  איך נראית השכונה שלכם? מהי התמונה שאתם הייתם מצלמים?
בואו ותראו את השכונות של שאר הבלוגריות (מי שכתבה על השכונה שלה מוזמנת להגיב ואוסיף גם קישור אליה)
קרן.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s